גאות ושפל הם תופעת טבע מחזורית המכתיבה את נקודת המפגש המשתנה שבין היבשה למים. המחזוריות הקבועה שלה נעה בין כיסוי וגילוי, סערה ושלווה, עלייה וירידה, ציפה ושקיעה. כדימוי, בתוך כל אחת מקצוות התופעה טמונה משמעות כפולה, שלילית וחיובית. הגאות, שיכולה להתפרש כשיטפון אסוני, היא גם זו אשר תישא אותנו אל חוף מבטחים. באופן דומה, השפל הוא הנקודה הנמוכה ביותר שאליה נגיע, אולם בנסיגתו של קו המים, השפל הוא זה שיחשוף בפנינו את היבשה.

לגאות ושפל אין התחלה, אמצע וסוף. כך גם תערוכה זו נעדרת נקודת התחלה או סיום, אין בה פסיקה מובהקת, היא כנקודה בזמן ובמקום שדרכה אפשר לבחון ולתהות על אודות הדיכוטומיה. היא מזמינה לשוטטות אינטואיטיבית בין סדרה של עבודות עיצוב המציעות נקודות מבט שונות על אוטופיה ועל דיסטופיה, על הרס ועל בנייה מחדש, על ייאוש ועל תקווה. "כי החיים עצמם אינם אלא תנועה", כתב פעם תומס הובס, וכך אנו נעים וזורמים – בין גאות לשפל, בין שפל לגאות.

בניית התיבה היא פעולת חירום אדריכלית, מדעית ורוחנית שבבסיסה עומדת תכלית ברורה: הישרדות במצב קיצון. הציווי האלוהי לבניית התיבה כולל תיאור של מבנה התיבה ומידותיה, כמו גם החומרים שמהם תהיה עשויה ותכולתה המדויקת. בהקשריו העכשוויים, הציווי הוא משל לפעולה עיצובית, הנדסית וספקולטיבית להתמודדות עם תנאי סביבה ואקלים קיצוניים, עם מערכות מורכבות ועם תשתיות לשהייה ממושכת ובלתי תלויה.

העבודות המוצגות בחלל זה מציעות פרשנות ותגובה לשעת חירום. הן מציגות שאלות על תפקידו של העיצוב בתכנון והיערכות קדימה, על תפקידו בשרידות פרטית ותרבותית של המין האנושי ועל הכלים הרעיוניים והממשיים הזמינים למעצבות.ים המבקשים למלא תפקיד משמעותי זה.

ברוכים הבאים לאנטרופוקן, התקופה הגיאולוגית והאקלימית העכשווית, שבה כדור הארץ כולו נתון להשפעתנו ולשליטתנו. למסע הזה לקחנו, בלי לבקש את הסכמתם, את כל היצורים החיים, ואם נרצה ואם לא, עלינו מוטלת האחריות לשמור גם עליהם. 

מצד אחד, במלאכת ההכלאה אנו מעצבים את החיים עצמם ומשחקים בשליטה על הבריאה, אולי בלי לתת על כך את הדין. מצד אחר, ייתכן שמלאכה זו חשובה כדי להבטיח את קיומו של החי בכלל, ואת קיומנו אנו בפרט, בעת שינויי אקלים ותנאי מחיה קיצוניים העתידים לבוא.

מקבץ עבודות זה מציע להתבונן בהשפעתו חסרת התקדים של האדם על עולם החי דרך פעולות עיצוב עם אופי משחקי. בכך הן מבקשות לעורר תהייה על פעולות השבחה, ניהול וניתוב של שושלות זנים, שכן אלו משקפים, בין השאר, את נסיוננו לשלוט בטבע ואת אחריותנו לעידן ההכחדה הנוכחי. אולי אנו מביאים את המבול על עצמנו בפעם השנייה. 

כשהימאי וחוקר האוקיאנוס ג'יימס קוק יצא למסעו הראשון מאנגליה לאוקיאנוס השקט ב-1768, כשליש מהעולם טרם מופה. ב-1784, רק כחמש שנים לאחר מותו בהוואי, התפרסמה המפה שהותיר קוק אחריו כירושה לאנושות, שבה לראשונה מופה העולם כולו. מאז ועד היום, תהליך המיפוי הולך ומקצין. אין רחוב, סמטה או פינה חשוכה שאינם מצולמים, מקוטלגים ומשורטטים לעילא. מצוידים בכלי ניווט לווייניים, הפועלים בלי הרף, אבד לנו החופש ללכת לאיבוד.

אילו מחוזות נותרו סמויים מהעין? מה נשאר לגלות? ואולי גילוי ארצות הוא בכלל עניין של גישה? כל צעד – הפלגה, כל מבט – גילוי, כל מחשבה – הפתעה. הרגע הנוכחי – נס. ההוספיס של בית הנסן – ארץ לא נודעת.

מראה מקום הוא מונח המתייחס להפניה, מקור מידע מצוטט או אסמכתא לפרט מסוים בתוך טקסט. אסופת הספרים שלפנינו מכוונת את מבטנו אל ציטוטים שהתרבות המקומית עושה בהם שימוש ואל מקורותיהם: טבע ונוף, מרחב בנוי, פוליטיקה, חברה ופרט.

הספר כאובייקט מייצג את מלאכת עיצוב הספר המקומי; לא רק של התוכן היצוק בו, אלא גם דרך מערך ההחלטות העיצוביות הקשורות במהותו: סגנון האותיות, סוג נייר, בחירת הפורמט, הצבעוניות וחוויות הדפדוף השונות. סך ההחלטות הללו מאפשר לספר לתפקד כאובייקט המשמר את תוכנו הטקסטואלי והתרבותי ומעניק לו ערך.

מקבץ הספרים כ״מראי מקום״ מייצג גם עשייה אקדמית, עצמאית ומסחרית, ויחד כל אלה מצביעים על מגוון מקורות תרבותיים בישראל ומחוצה לה.

בשיתוף עם רע, בית מלאכה לצילום, הרחבנו את המבט הדימויי הבודד אל התחביר השלם המהווה ספר. תצלומים ואיורים מתוך הספרים מוגדלים ומודפסים ומאפשרים לראות את הדימוי כיצירה בפני עצמה.

כשם שהתיבה המקראית שימשה הביטאט זמני לניצולי המבול, כך מלונות ובתי נופש בישראל הפכו במהלך המלחמה למקלטים זמניים, שהפליטים שנשלחו אליהם נאלצו להסתגל לתנאים של זרות וצפיפות, לעתים קיצונית. חללי האקדמיות והמחקר בבית הנסן מתפקדים השנה כמעין מעבדות, הבוחנות כיצד בתי הנופש, חללים של מנוחה ופנאי, שינו את אופיים בתקופה הנוכחית, ושואלות כיצד עקירה, נדודים וחיים באי-ודאות מעצבים את תשתיות חיינו.

סיפור התיבה והמבול המקראי הוא סיפור על אסון אימתני ומשבר בראשיתי במערכת היחסים שבין האדם לאלוהיו. הוא גם סיפור על אחד הפחדים הגדולים והקמאיים שלנו – אסון טבע.

הטבע מתואר בסיפורי עם ובמיתולוגיות שונות כישות עצמאית. אל מול עוצמותיו הבלתי צפויות עומד לא פעם רצונו העז של האדם לשלוט בגורלו, למצוא דרכים לצפות ולחזות קדימה. יש מי שמצמיד את אוזנו לאדמה ורוקד לבוא הגשם, ויש מי שמתקין חיישנים ורַגשים על גג ביתו, מעלה בלוני תצפית או מרחיק עם לוויין עד מחוץ לפני הארץ כדי לחזות את המחר ולהסיק שבב ודאות בנוגע למזג העתיד. ובכל אופן, ברגע אחד עשויים להיפתח השמים, להציף, לזרוע הרס ולשטוף. ברגע אחד עשוי הים לגאות ולפלוש לפני היבשה.

"התחזית" כוללת אסופת עבודות חדשות המרכיבות יחד חווה מטיאורולוגית אלטרנטיבית בחצר בית הנסן. דרך נקודת מבטם של מעצבים ואמנים מקומיים, ובשיתוף עם גורמי הידע המקצועיים בשירות המטיאורולוגי לישראל, מצטיירת בתערוכה תמונת מצב המתייחסת לגרמי השמים, לאדם על פני הקרקע ולניסיון שלנו ללמוד, להבין, לאסוף מידע ולתרגם אותו בלי הרף, לחזות את המבול הבא.

המיצבים בתערוכה מתפקדים כמתקני מדידה ומציגים נתונים מהעבר, ביטויים פיזיים של מדדים בזמן הווה, וכן עבודות שמתחוללות בהן תופעות אקלים מלאכותיות.

התערוכה נעשתה בשיתוף עם השירות המטיאורולוגי בבית-דגן. המציגים בה פעלו בתגובה לפרקטיקות של המטיאורולוג והאדם המודד בכלל, דרך פעולות המדידה השונות, המדדים הנבחרים לאיסוף והאופן שבו הם באים לידי ביטוי כמידע ויזואלי חדש.

פרויקט השדכן
הדהודים לעתיד | כמוסות קול מירושלים

הכמוסה היא מיכל שימור עם מסר סמוי, צופן שמשמעותו ידועה רק למוסר ולנמען. הכמוסה גם יכולה להכיל חומר מרפא, שנועד לטיפול במכאוב, או ליצור מציאות מדומיינת שאפשר לברוח אליה. בהיסטוריה הספרותית, שליחת פתק בבקבוק היא דרכם של אבודים לבקש עזרה, חילוץ; זהו מעשה של תקווה.

שליחה של אות חיים על זרמי האוקיאנוס, המבקש להגיע אל יעד כלשהו, דומה לשליחתה של היונה מהתיבה התנ"כית; היונה כאות חיים מהתיבה, שגרירה שמחכים לשובה עם תשובה, רמז לקרקע, הוכחה לסיכוי מהעולם שבחוץ.
כמוסות הקול בתערוכה הן תיבות תהודה, אמצעי שמע ומגבירי צליל. יצורים שבוקעת מהם בת קול – מסר מנוגן מההווה לעתיד. הכמוסות מכילות הדהודים של רגע בזמן, כמיהה ראשונית, ניגונים נסתרים המבקשים להגיע בלחישה או צעקה אל עולם עתידי.

הפרויקט "השדכן 2024" מתייחס לעיר ירושלים כתיבת תהודה תרבותית ומגיב למציאות המורכבת סביב ולרעשי התקופה. בלב הפרויקט נמצא החיבור בין מעצבים ואמנים למוזיקאים ואנשי סאונד הפועלים בירושלים. חיבורים אלו פועלים מתוך הקשר שבין חומר וצליל, גוף ורוח, ומכוחה של יצירה מוזיקלית בבריאת מציאויות אלטרנטיביות, ולו רגעיות.

כמוסות הקול המוצגות הן יצורי הכלאיים של החיבורים האנושיים שמתרחשים בפרויקט. הן מובאות כהצעה לחוויות האזנה אינטימיות וקולקטיביות, תיבות תהודה של פסקול תקופתי המזמין לכוונן את האוזן להאזנה.