מאחורי המבול
מאחד החדרים בבית הנסן בוקעים קולות סופה. כאשר נכנסים לחדר, הרעש מתגבר. רוח פרצים, רעמים חזקים וגשם שאינו מפסיק לרדת. חוש השמיעה עובד חזק. הרגש מתחיל להתעורר אל מולו; פחד מהלא נודע? אולי מחשבות על אסון הולך ומתקרב?
במרכז החדר עומד רמקול גדול המחובר דרך מיקרופונים לארבע מכונות קטנות ועדינות. כל אחת מהן היא מעין תכשיט, אובייקט מעורר השתאות וצחוק. לכל מכונה תפקיד אחד ויחיד: הפקת סאונד של אלמנט המרכיב את הסופה. הפער שנוצר בין הסופה שנקלטת בחוש השמיעה לבין מה שמתברר במפגש עם האלמנטים שמחוללים אותה מעורר תחושות של הקלה ושליטה, וגם אי-נוחות מהדיסוננס שבין הדברים.
יצירה זו מבקשת להפקיע מידי המקריות את האסון. לחשוף את המנגנון השולט בו ולעורר בצופה תחושת הקלה שתאפשר לו להתיידד עם האסון המתרגש ובא. הפחד מהלא נודע מותמר לגיחוך במפגש עם המכונות חסרות התכלית המייצרות אותו.
